רש"ש על ערכין ה׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על ערכין ד׳ ע״ב רש"ש על ערכין ו׳ ע״א »

1 ערכין פתח ↗

יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ — בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא. הָא כֵּיצַד? תִּמָּכֵר לְצוֹרְכֵי עוֹלוֹת, וְדָמֶיהָ חוּלִּין, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר שֶׁבָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

3 רש"י פתח ↗

חוץ מדמי אבר - שלא יקבל דמה כיון דנחתא ליה קדושת הגוף אינו רשאי למוכרה ואם מכרה אינה מכורה שהרי עולתו היא וכיון דלא נפקא לחולין דתמימה היא אין קדושה חלה על מעות האבר הלכך אינה מכורה. וא"ת נמצא לוקח זה מקריב עולה חסירה אבר שאין אבר זה שלו הא פרכי' לה בפ"ק דתמורה דף יא: ומשנינן לה כגון דאמר הרי עלי עולה בחייה:

4 רש"י פתח ↗

והא מר הוא דאמר - בפ"ק דתמורה דף יא: הקדיש זכר איל דחזי לעולה ואקדשיה לדמי עולה קדוש קדושת הגוף והוא עצמו יקרב עולה דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף הואיל והוא חזי לגופיה ה"נ כי אמר ראש פרה לדמי עולה תיקדש לגופה הוא הואיל והיא חזיא תפשוט קדושה בכולה:

5 רש"י פתח ↗

הא דאקדיש כוליה - לדמיו קדוש קדושת הגוף דליכא אלא חד מיגו:

6 תוספות על ערכין פתח ↗

בעי רבא ערכי עלי לגבי מזבח - אי רבה גרסי' בכולן יש לפרש באם תמצא לומר כדלעיל:

7 תוספות על תמורה פתח ↗

מתני' דלא כרבי מאיר - פירוש דקתני תחת חטאת תחת עולה לא אמר כלום וכיון דאמר רבי מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה הכי נמי הכא דעתיה אחטאת שיש לו בבית או אעולה שיש לו בבית הוציא דבריו ועוד יש מפרשים דקאי אהא דקתני אם אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום והיינו דלא כרבי מאיר דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דעתיה לומר הרי לעולה וגמר ואמר לשם דמים:

8 תוספות פתח ↗

אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש - ואפילו אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתקנו חכמים הלשון וא"ת מאי שנא מדאמר פרק תמיד נשחט פסחים דף סג. המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום ויש לומר דלא אמר כלום ממה שמוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים ועוד יש לומר דהתם שאני שמה שאמר בפיו אינו רוצה ובמה שאמר בלבו טעה:

9 ערכין פתח ↗

הִלְכְתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ״, טַעְמֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא, דְּקָא מַיְיתֵי לֵיהּ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שָׁאנֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ.

10 גיטין פתח ↗

דִּבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר. וּמַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי ״כְּתָבוֹ״ וְאוֹקִימְנָא בְּ״חוּץ״; אֲבָל ״עַל מְנָת״ לָא פָּסֵיל – אִיבָּעֵית אֵימָא: לִפְנֵי הַתּוֹרֶף, וְרַבָּנַן; וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַחַר הַתּוֹרֶף, וְדִבְרֵי הַכֹּל. וְרָבָא אָמַר: מַחְלוֹקֶת לְאַחַר הַתּוֹרֶף – דְּרַבִּי סָבַר: גָּזְרִינַן אַטּוּ לִפְנֵי הַתּוֹרֶף; וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן אַטּוּ לִפְנֵי הַתּוֹרֶף. אֲבָל לִפְנֵי הַתּוֹרֶף – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל. וּמַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי ״כְּתָבוֹ״ וְאוֹקִימְנָא בְּ״חוּץ״; אֲבָל ״עַל מְנָת״ לָא פָּסֵיל – אַחַר הַתּוֹרֶף, וְרַבָּנַן הִיא. תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כָּתַב גֵּט עַל תְּנַאי – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל. דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל?! וְהָא מִיפְלָג פְּלִיגִי! אֶלָּא אֵימָא: לְדִבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר, וְהֵיכִי דָּמֵי – לְאַחַר הַתּוֹרֶף. וְלֵימָא: הֲרֵי זֶה פָּסוּל – וְרַבִּי! תַּנָּא ״דִּבְרֵי הַכֹּל״ אַתְנְיֵיהּ; ״כָּשֵׁר״ בְּ״פָסוּל״ מִיחַלַּף לֵיהּ, ״הֲרֵי זֶה״ בְּ״דִבְרֵי הַכֹּל״ לָא מִיחַלַּף לֵיהּ. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם – אֶלָּא לְאַבָּא״; וּ״לְאָבִיךְ״; ״לְאָחִי״; וּ״לְאָחִיךְ״; לְעֶבֶד; וּלְנׇכְרִי; וּלְכׇל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין – כָּשֵׁר. ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – אֶלָּא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל; גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט; מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל; בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין; וְכׇל מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין, אֲפִילּוּ בַּעֲבֵירָה – פָּסוּל. גְּמָ׳ כְּלָלָא דְּרֵישָׁא – לְאֵתוֹיֵי שְׁאָר חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת. כְּלָלָא דְּסֵיפָא – לְאֵתוֹיֵי שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין, כְּגוֹן עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי נְתִינִי, מִצְרִי וַאֲדוֹמִי. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: חוּץ מִקִּדּוּשֵׁי קָטָן, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן הַשְׁתָּא מִיהָא לָאו בַּר הֲוָיָה הוּא, אוֹ דִלְמָא אָתֵי לִכְלַל הֲוָיָה? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: קְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקִידּוּשֵׁי אָבִיהָ. אַמַּאי? וְהָא בָּעֵינַן: ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״? אֶלָּא אָתְיָא לִכְלַל הֲוָיָה; הָכָא נָמֵי – אָתְיָא לִכְלַל הֲוָיָה. ״חוּץ מִן הַנּוֹלָדִים״, מַהוּ? הַשְׁתָּא מִיהָא לָא אִיתְיְלִידוּ, אוֹ דִּלְמָא עֲתִידִי דְּמִתְיַילְדִי? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ: ״לְעֶבֶד וּלְנׇכְרִי״, אִם אִיתָא – עֶבֶד וְנׇכְרִי נָמֵי עֲבִידִי דְּמִיגַּיְּירִי! הָנָךְ – לָאו לְאִיגַּיּוֹרֵי קָיְימִי, הָנֵי – לְאִיתְיְלוֹדֵי קָיְימִי. חוּץ מִבַּעַל אֲחוֹתָהּ, מַהוּ? הַשְׁתָּא מִיהָא לָא חַזְיָא לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא זִמְנִין דְּמֵתָה אֲחוֹתָהּ וְחַזְיָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ: ״לְעֶבֶד וּלְנׇכְרִי״, עֶבֶד וְנׇכְרִי נָמֵי עֲבִידִי דְּמִיגַּיְּירִי! גֵּירוּת לָא שְׁכִיחָא, מִיתָה שְׁכִיחָא. ״חוּץ מִזְּנוּתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין – הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא שַׁיַּיר – בְּבִיאָה? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: ״לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ״. וּבְמַאי? אִילֵימָא בְּנִשּׂוּאִין, אַבָּא וְאָבִיךְ בְּנֵי נִשּׂוּאִין נִינְהוּ?! אֶלָּא לָאו בִּזְנוּת – וּלְאַבָּא וּלְאָבִיךְ הוּא דְּלָא שַׁיַּיר, הָא לְאַחֵר – שַׁיַּיר. דִּלְמָא בְּנִשּׂוּאִין, דַּעֲבַר וְאִינְּסִיב. חוּץ מִשֶּׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, מַהוּ? בִּכְדַרְכָּהּ הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב? ״חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לֹא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ כְּתִיב? ״חוּץ מִתְּרוּמָתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ כְּתִיב? ״חוּץ מִיְּרוּשָּׁתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״לִשְׁאֵרוֹ״, ״וְיָרַשׁ אוֹתָהּ״, כְּתִיב? ״חוּץ מִקִּידּוּשַׁיִךְ בִּשְׁטָר״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אֶפְשָׁר דִּמְקַדֵּשׁ לַהּ בְּכֶסֶף וּבְבִיאָה; אוֹ דִלְמָא ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״, אִיתַּקּוּשׁ הֲווֹיוֹת לַהֲדָדֵי? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵן, דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי – סֵפֶר תֵּירוּכִין, וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין, וְגֵט פִּטּוּרִין; לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכֹל גְּבַר דִּיתִצְבִּיִּין״. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת בֶּן חוֹרִין״; ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״. גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם; אָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם. אָמַר לָהּ לְאִשָּׁה: ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״, מַהוּ? לִגְמָרֵי קָאָמַר לַהּ, אוֹ לִמְלָאכָה קָאָמַר לַהּ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת בֶּן חוֹרִין״; ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״. וּמָה עַבְדָּא, דִּקְנִי לֵיהּ גּוּפֵיהּ, כִּי אֲמַר לֵיהּ: ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״ – קְנִי גּוּפֵיהּ; אִשָּׁה, דְּלָא קְנִי גּוּפַהּ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לוֹ לְעַבְדּוֹ: ״אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב חָנִין לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנִין מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ. מַאי ״אוֹנוֹ״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, דִּכְתַב לֵיהּ: ״לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ, אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵן, דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי – סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם, וְאַף עַל גַּב דְּלָא כְּתַב לָהּ ״וְדֵן״ – מוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְיָין יָדַיִם, וְטַעְמָא דִּכְתַב לַהּ ״וְדֵן״ – דְּמוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ; אֲבָל לָא כְּתַב לָהּ ״וְדֵן״ – אָמְרִי: בְּדִיבּוּרָא גָּרְשַׁהּ, וּשְׁטָרָא רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא, לָא לִכְתּוֹב ״וְדֵין״ – דְּמַשְׁמַע וְדִין; אֶלָּא ״וְדֵן״. וְלָא לִכְתּוֹב ״אִיגֶּרֶת״ – דְּמַשְׁמַע אִיגֶּרֶת אִיגָּרָא; אֶלָּא ״אִגֶּרֶת״. וְלָא לִכְתּוֹב ״לִימְהָךְ״ – דְּמַשְׁמַע לִי מֵהָךְ; וְלָא לִכְתּוֹב ״לִמְחָךְ״ – דְּמַשְׁמַע כִּי חוּכָא. ״דִּיתִיהְוִייִין״, ״דִּיתִיצְבִּייִין״ – תְּלָתָא תְּלָתָא יוֹדִין; דְּמַשְׁמַע תֶּהֶוְיָין וְתִצְבְּיָין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּתֵירוּכִין״, וּלְוָיו ״דְּשִׁבּוּקִין״; דְּמַשְׁמַע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין. וְלוֹרְכֵיהּ לְוָיו ״דְּכַדּוּ״; דְּמַשְׁמַע ״וּכְדִי״. וְלָא לִיכְתּוֹב ״לְאִיתְנְסָבָא״ – דְּמַשְׁמַע לָא יִתְנַסְבָא, אֶלָּא ״לְהִתְנְסָבָא״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּעֵינַן ״וְדֵן״, אוֹ לָא בָּעֵינַן ״וְדֵן״? תָּא שְׁמַע, דְּאַתְקֵין רָבָא בְּגִיטֵּי: ״אֵיךְ פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנְיָא, פְּטַר וְתָרֵיךְ יָת פְּלוֹנִיתָא אִינְתְּתֵיהּ, דַּהֲוָת אִינְתְּתֵיהּ מִן קֳדָם דְּנָא – מִיּוֹמָא דְּנַן וּלְעָלַם״. וְאִילּוּ ״וְדֵן״ לָא קָאָמַר. וּלְטַעְמָיךְ, כּוּלְּהוּ מִי קָאָמַר? אֶלָּא בָּעֵינַן, הָכָא נָמֵי בָּעֵינַן; ״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו; ״וּלְעָלַם״ –

12 רש"י פתח ↗

וטעמיה לא מסתבר - דיליף טעמא מחרש שוטה וקטן ואיכא למיפרך התם משום דלאו בני דעה נינהו דהא אין נודרין נמי ואין מקדישין אבל עובד כוכבים דנודר ומקדיש דהא ר"מ מודה דנודר ונידר אימא נמי דמעריך אי לאו דהאי קרא דלא לכם ולנו דכתיב בספר עזרא שהיו עובדי כוכבים מתנדבין ורוצין לסייען בבנין בית שני ואמר להם נחמיה בן חכליה לא לכם ולנו לבנות כי אם לנו לבדנו:

13 רש"י פתח ↗

אלא מעתה - הואיל ולאיבוד אזיל לא ימעלו בו דמיתהני מיניה לא ניחייב קרבן מעילה דהא תנן חטאות המתות הני חטאות דאמרי' בתמורה ולד חטאת ותמורת חטאת כו':

14 רש"י פתח ↗

אלא אמר רבא - ודאי לבדק הבית אתי ובימי עזרא היינו טעמא דשלחו להם לא לכם ולנו:

15 תוספות על ערכין פתח ↗

יכול לא יהו נערכין ת"ל איש - ואע"ג דאיש במעריך כתיב תרתי איש כתיבי ואם אינו ענין למעריך תנהו לענין נערך וא"ת הא ממעטינן מאיש דהכא עובדי כוכבים גבי תמורה בפ"ק דתמורה דף ג. וי"ל דבפרק ב"ש במסכת זבחים דף מה. איכא דרשא אחריתי למעוטי עובדי כוכבים דתמורה ועלה סמיך וילפינן ממעשר בהמה חובה שאין קבועה לה זמן וישראל מייתו ועובדי כוכבים לא מייתו:

1 גמרא יכול תצא לחולין. נראה דר"ל ע"י פדיון:

2 שם ערכי עלי לגבי מזבח מהו נידון בהשג יד כו'. משמע אבל הערך הקצוב בפרשה כפי השנים פשיטא ליה דסגי. ואח"כ אמר א"ד לא אשכחן כו' אלא בשויו:

3 רש"י ד"ה חוץ מדמי אבר. ואם מכרה אינה מכורה. עיין פסחים פט ב:

4 רש"י ד"ה והא מר. ה"נ כי אמר ראש כו' תיקדש לגופה הואיל כו' ותפשוט קדושה בכולה. כצ"ל:

5 רש"י ד"ה הא דאקדיש. לא אמרינן מיגו דקדיש כו' ומיגו דנחתא כו'. נ"ל לסרס המיגות וכמש"כ לקמן בד"ה הקדיש אבר וכ"ה בתמורה יא ב בגמרא. אך רש"י היפך גם שם המיגות כהכא וצ"ע:

6 תד"ה בעי רבא בסופו. כדלעיל. נראה דר"ל בעי' דדמי ראשי לגבי מזבח היא באת"ל דהקדיש אבר לדמיו. קדיש כל הבהמה דחזי לגופיה:

7 גמרא האומר ערך כלי עלי. הבה"ז נסתפק באומר ערך טומטום ואנדרוגינוס עלי לר"מ מאי דהואיל דאינו מפורש כ"כ דאינו נערכין אלא מדרשה י"ל דמודה ר"מ דאמרינן דטעי וסיים דהכי מסתברא. ואני אומר לא מיבעי' לדעת התוס' בד"ה אדם שכתבו ואפילו אינו יודע כו'. דודאי נותן דמיהם. אלא אפילו לדעת רש"י שנראה שחולק עליהם שכ' לקמן בע"ב בד"ה קמ"ל דל"א דטעה אלא ודאי יודע כו'. מ"מ הרי שם ג"כ אינו מפורש דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע ואפ"ה לא תלינן בטעות. ולכאורה ראיה לפרש"י מדתנן ספ"ה דתמורה אמר על הבהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא"כ. ואמר עלה ר"י א"ר לפי הי"מ שבתוס' שם מתניתין דלא כר"מ כו'. והכא אמר ר"א לקמן אף לר"מ אבל אמר הרי זו לא. ולרש"י א"ש דהכא ודאי דטעי כיון דאמר הרי זו. אבל התם דליכא למיתלי בטעות ע"כ נתכוון לדמיהם הואיל שאין אדם מ"ד לבטלה. אבל י"ל לדעת התוס' דהתם נוכל לתקן הלשון דמה לי הן מה לי דמיהן אבל הכא אינו שלו. וזה אינו במשמעות לשון דה"ז שיתן דמיה:

8 תד"ה אדם. וא"ת מ"ש כו' המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר כו'. לפרש"י בשבועות ס"ד כו בהא דאמרינן שם דהא תרומה וקדשים שני כתובים הבכ"א. דהיינו תרומת מלאכת המשכן. ל"ק קושיית התוס' דהכא ג"כ קדשי בד"ה. ואע"ג דתרומה נמי ניטלת במחשבה כמו שהביאו התוס' שם היינו דוקא בלא הוציא בשפתיו דבור אחד נגד מחשבתו. והוא ע"ד תירוצו דרב ששת שם. ואף לפירושם שם דתרומה היינו תרומה ממש. י"ל דהכא טעמא דר"מ דאנו מתקנין לשונו דלישתמע לדמי ככוונתו כמש"כ בריש דבריהם וע"ע בכתובות ע ב תד"ה אלא משא"כ שם א"א לתקן הלשון ככוונתו וכמו דאר"א בסוף שמעתין וכמש"כ לעיל. ואולי כוונו לזה בועי"ל ודלא כצ"ק. ואולם ז"א לפי מאי דמצינו במ"ר בראשית פ"א שקורא לתרומה לבדה שם מעשר וע"ש בהגהותי במ"ת אות ו':

9 גמרא הלכתיה דר"מ מסתברא דכתיב כו' לבנות בית לאלהינו. כצ"ל:

10 שם דתנן חמש חטאות המתות ומעות כו'. הגרי"פ הגיה דתניא. ולפי מה שהבאתי בגיטין פה מכמה מקומות שדרך הש"ס להביא משנה שלא בלשונה בכדי לקצר. י"ל שכוונה הגמרא כאן למשנה דרפ"ג דמעילה וולד חטאת כו' תמות כו' ולא מועלין. ולמשנה של אחריה דמי חטאת ילכו לים המלח כו' ולא מועלין בהן:

11 שם בסה"ע ויהי עה"א מרפים כו'. כצ"ל:

12 רש"י ד"ה וטעמי' לא מסתבר בסופי'. וא"ל נחמי' כו'. האי לישנא זרובבל וישוע וכו' אמרי ליה בס' עזרא. ובנחמי' מצינו ג"כ דא"ל כזה אבל בלשון אחרת ואנחנו נקום ובנינו ולכם אין חלק גו' בירושלים נחמיה ב׳:כ׳:

13 רש"י ד"ה אלא מעתה. הני חטאות דאמרינן בתמורה כו'. כצ"ל:

14 רש"י ד"ה אלא אמר רבא. ובימי עזרא ה"ט דאמרו להם כו'. כצ"ל:

15 תד"ה יכול. תרתי איש כתיבי כו' וא"ת הא ממעטינן מאיש דהכא כו'. עיין מש"כ בכ"ז בנזיר סב בס"ד:

5 רש"י על ערכין פתח ↗

הא דאקדיש חד אבר - כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה לא אמרינן מיגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה ומיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף דתרי מיגו לא אמרינן יחד:

8 תוספות על כתובות פתח ↗

אלא לא תימא נעשה כו' – לא הוה מצי למימר דמתני' דהכא כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדמשני באע"פ שם דלא דמי דודאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו כמו התם דמקדיש מעשה ידיה ואמרי' דבעי למימר יקדשו ידיך לעושיהן דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף בשביל כך כיון שאין לנו לומר שכך היה דעתו בלא שום דיבור אחר כמו שהיינו סבורין מתחלה:

« רש"ש על ערכין ד׳ ע״ב רש"ש על ערכין ו׳ ע״א »